הטיפול באוטיסטים בישראל: הפער שבין רצוי למצוי

לפי אתר הבית של עמותת “אלו”ט”, האגודה הלאומית לילדים ולבוגרים עם אוטיזם, יש בישראל למעלה מ-30,000 אוטיסטים. אם תנסו לברר מהי כמות האוטיסטים בישראל לפי גורמי המדינה הרשמיים האחראיים עליהם, כמו משרד הרווחה או משרד הבריאות, תגלו מספרים נמוכים מזה של אלו”ט” ב-25 עד 30 אחוזים. הפער הזה בדיווחים, שנובע מסיבות כגון קושי בהשגת הנתונים מהרשויות המקומיות או מגישה שמרנית יותר בהקשר של “מיהו אוטיסט”, מלמד אותנו רבות לגבי הפער החשוב יותר, שהוא הפער בין הרצוי למצוי בכל מה שקשור לזכויותיהם של האוטיסטים בישראל.

מקבץ קצר של החסכים בשירותים שמקבלים אוטיסטים בישראל:

-במרבית מסגרות החינוך המיוחד עדיין מתקיים מודל ה”שתיים על שמונה”, כלומר מחנכת וסייעת על שמונה ילדים בגן או בכיתה. מודל עבודה זה, בפיקוח משרד החינוך, “מבטיח” בעיקר שמירה על הילדים, או במילים מעט פחות מכובסות סוג של “בייביסיטר”, אבל אינו מאפשר לילדים לקבל עבודה פרטנית וקבוצתית משמעותית שתקדם ותלמד אותם.

-במסגרות חינוך מיוחד רבות, כמות השעות הפארא-רפואיות קטנה ביותר ואינה מאפשרת מיקוד בתפקודים של האוטיסט ושיפורם, בתחומים כגון עבודה על שפה ותקשורת, מוטוריקה גסה ועדינה, הפחתת בעיות התנהגות ועוד.

-לא קיימת ברוב המסגרות הכנסה של גישות טיפוליות מודרניות, כאלו המבוססות על סמך מחקרים של עשרות שנים, אשר יעילותן גבוהה בהרבה מהשירותים המוצעים כיום.

-במרכזי התעסוקה, אליהם מגיעים חלק מהאוטיסטים בגילאי 21 ואילך, אין כמעט למידה ממשיכה. לכל בוגר אחר בישראל ישנה אפשרות לרכוש השכלה גבוהה ו\או ללמוד מקצוע, פרט למשתתפים במרכזי התעסוקה (אוטיסטים בתפקודים בינוניים ונמוכים, במקרים רבים).

*********

צריך לומר ביושר שבכל תחנה בחייו של האוטיסט, הוא מוקף באנשי צוות נהדרים שמשקיעים למענו רבות. הבעיה היא לא בשטח, אלא אצל מקבלי ההחלטות. אין מספיק תקציבים, אין תכנון לטווח ארוך, כוח האדם מצומצם ועוד.

לאור הקשיים האלו, לא נותרת לנו ההורים ברירה אלא להיאבק. זה מה שאני, אבא לתאומות אוטיסטיות בנות 22, כמו הורים אחרים, עשיתי וממשיך לעשות. אשתף אתכם כאן במאמצים לשפר את חייהם של ילדינו.