תגית: שחרור האישה בשירים

אני מרבה לעסוק ולכתוב על עולם הבידור, אז והיום.

תמיד עניינו אותי עולמות המוזיקה, הרדיו, הקולנוע והטלוויזיה וכמובן עולם העיתונות ועיתונות הבידור.

הנה פוסט שפרסמתי בבלוג אחר שלי על מאבק הנשים לשוויון וכיצד הוא בא לידי ביטוי במוזיקת הפופ של שנות השישים.

*******************

משהו על התמורות הגדולות שחלו ביחס החברה לנשים בשנות השישים, אפשר ללמוד גם ממה שקרה בתחום הפופ. העשור המופלא ההוא התחיל בשירי הערצה\סגידה של האשה לגבר, כמו “אחכה עד שבובי יגיע הביתה” של דרלין לאב, או “חייל” של ה”קריסטלס”, או “יום בהיר אחד” של “השירלס”. הרדיו השמיע את הלהיטים האלו, חובבי המוזיקה רכשו אותם בחנויות והיה ברור לחלוטין שזה המצב: האישה היא הצד הנאמן יותר, האוהב ללא תנאי, זה שמחכה שהגבר יגיע\יחזור.

אבל אז הכל השתנה.

בתוך העידן הגברי של הרוקנרול, בין אלביס ל”ביטלס”, בתחילת שנות ה-60, הזמרות עוברות משירי אהבה מתקתקים שמתחנפים לגבר, לשירים המקרינים עצמאות רבה יותר. במקביל, הופעתה של “התנועה לשחרור האישה” והתגברות המאבק הנשי לשוויון מול הגברים.

הנשים החלו להציג גם צד אחר שלהן. תקיף יותר, פחות מתרפס, וכזה שמשמיע קול ברור יותר. שלושה שירים, ויש כמובן רבים אחרים, מסמלים את השינוי שחל במעמד האישה. אפשר לומר שגם הצלילים האלו, שבקעו מתחנות הרדיו בארצות הברית ובשאר העולם, תרמו את תרומתם למהפכים החשובים שבקבלת השיויון לנשים באותו עשור.

לזלי גור  היתה רק בת 17 כשהקליטה בשנת 1963 את You don’t own me. “אני לא הרכוש שלך\אני לא אחת מהצעצועים הרבים שלך\אני לא הרכוש שלך\אל תגיד לי שאסור לי לצאת עם בנים אחרים” (שני גברים כתבו אותו: ג’ון מאדארה ודיויד וייט). לשיר טקסט כזה בשנה כזו הצריך אומץ וביטחון לא מעטים. הרדיו חיבק את השיר והוא הגיע למקום השני במצעד האמריקאי דאז.

לינק: https://www.youtube.com/watch?v=JDUjeR01wnU

ואז הגיעו גם שירים על הגבר הלא נאמן ועל כך שהאישה לא רק מסתייגת ממנו אלא גם מתכוונת להיות אקטיבית בתגובה שלה. ננסי סינטרה שרה כך ב-1966, למילים של לי הייזלווד, כל הדרך למקום הראשון במצעד האמריקאי (וגם הבריטי): “המגפיים האלו נועדו להליכה\וזה בדיוק מה שהן יעשו\יום אחד המגפיים האלו ידרכו עליך”.

לינק: https://www.youtube.com/watch?v=SbyAZQ45uww

להיות אישה בשנות השישים היה לא משהו. להיות גבר שחור בשנות השישים היה לא משהו. אבל הכי גרוע, מבחינת סטטוס חברתי ואי-שוויון, היה להיות אישה שחורה. וכאן בא שוב לידי ביטוי כוחה האדיר של המוזיקה: את המאבק של הנשים בכלל ושל הנשים השחורות בפרט לבולטות ולשינוי הובילו כמה זמרות גדולות, כמו דיאנה רוס וה”סופרימס”, ארתה פרנקלין, מרתה ריבס ועוד.

דיאנה רוס ו”הסופרימס” זכו להצלחה מיינסטרימית עצומה: 12 להיטים שלהם כבשו את המקום הראשון במצעד האמריקאי בשנות השישים, הישג עצום בכל קנה מידה ועל אחת כמה וכמה להרכב של נשים אפרו-אמריקאיות. הלהיט ה-11 מתוך אותם מקומות ראשונים הגיע ב-1968: Love child. בשיר הזה האישה מבקשת מהחבר שלה שלא לקיים איתו יחסים שיובילו להולדתו של ילד משותף שלהם, כשהם לא נשואים. האישה ששרה בשיר אומרת שהיא לא רוצה שיקרה לילד הזה מה שקרה לה: אביה עזב אותה והותיר את בת הזוג, אמה, כשהם אינם נשואים. ואז היא נולדה לתוך “עוני, דחייה חברתית ורגשות אשם”. “האהבה שאנו מתכננים\שווה את הכאב שבלחכות\בסוף אנו נשנא את\הילד הזה שאנו מתכננים ליצור”.

ארבעה כתבו את השיר הזה: פרנק וילסון, אר. דין טיילור, פאם סוייר ודיק ריצ’ארדס. שורות חזקות ביותר בזמן שמוזיקת פופ לא היתה מכוונת לעסוק בנושאים שכאלו.

לינק: https://www.youtube.com/watch?v=rntxzyRt9UQ